החינוך הדתי הטלוויזיה/והקולנוע.

ברבים מבתי הספר שבהם כבר קיימות מגמות קולנוע ישנו נתק מסוים בין ההנהגה החינוכית לבין הפרקטיקה של התלמידים. נתק זה נובע מחוסר ידע בסיסי של ההנהלה על המדיום הקולנועי ואופיו. חוסר ניסיון מצטבר של המערכת גורם לכך שכל בית ספר עושה את הצעדים הראשונים בעצמו ואין איש לומד מנסיונו של חברו.

נקודות להתמודדות בחינוך לתקשורת בחינוך הדתי.

• חשיפת תלמידים למדיום.
• חשיפה לתרבות המערב.
• חברה מתגוננת.
• צנזורה .
• חומרי גלם .

ההתמודדות של  מורים/ת בחינוך הדתי בהוראת התקשורת היא לא רק ממקום של קטעים לא צנועים או של אלימות. בחברה מתגוננת יש חשש לחשיפה בנקודות הנתונות למחלוקת ציבורית או לעמדה פוליטית כזו שתעמיד את החברה במיעוט בנקודת אור לא רצויה ע"פ השקפת עולמה.

בנוסף קיים דיאלוג מתמיד האם רצוי וכדאי לחשוף את התלמידים לתוכניות טלוויזיה . ישנם בתים שהמכשיר בכלל לא קיים.

האם כיוצר מותר לי לערוך יצירה של משהו אחר?

עבודה מול חומרי גלם (Rushes) של תלמידים/ות .

יש שלוש גרסאות חינוכיות של מחנכים העוסקים בקולנוע.
גירסה ראשונה היא הגירסה השמרנית "אנו מאמינים שיוצר גדול ימצא את הקודים שבהם יוכל לבטא גם רעיונות עמוקים ומופשטים באמצעות המדיה… הוא ימצא את הדרכים הטהורות והאמצעים הכשרים להביע באמצעותם את רעיונותיו." כלומר ניתן להימנע ממוקשים ובכל זאת לבטא את עצמך. כך גם מוגדר יוצר גדול, כאחד שאינו נכנע למגבלות אלא מוצא את הדרכים לעקוף אותם. זהו עדיין היגד כללי ויש לפורטו בהקשר החינוכי. ולהראות כיצד ניתן ליישם את התפיסות שראינו לגבי המודרניות בכלל ולגבי העיסוק

הקולנועי בפרט.
 

גירסה שניה היא גירסת "המהפכה" . גירסה זו טוענת שכדי ליצור יצירה יהודית אמנותית אמיתית ובמיוחד בתחום הקולנוע יש צורך בפיתוח שפה קולנועית חדשה. השפה הקולנועית העכשווית ספוגה בסתירות כה עמוקות אל היהדות עד כי לא ניתן לישבן, ועל כן יש לפתח שפה חדשה, וכך כותב אילן נוב (מורה ויוצר קולנועי): "אולי דווקא השפה היהודית המיוחדת בה יעשה הקולנוע היהודי, היא שתפתור חלק מן הקושיות ותיישב חלק מן הסתירות הקיימות ועומדות בין שני העולמות". דע עקא ששפה זו אותם הם מבקשים עדיין לא הומצאה, ובוודאי שלא נצפה מתלמידי תיכון להמציאה, ואנו נאלצים להתמודד עם השפה כפי שהיא כעת.
הגירסה השלישית הינה גירסה חדשנית. היא משווה את יוצר הקולנוע לנביא. המסר של הנביא מומחז בנבואותיו, אם לצרכיו של הנביא עצמו ואם לצורך ההמחשה לעם, התורה עצמה ניתנה בקולות וברקים. בדומה לכך, אומר הרב "יהודה ברנדס", המדיה הקולנועית היא שופר הנביא של דורנו. וכך ראוי לו ליוצר לחשוב על יצירתו.
למרות שלושת הגישות האופטימיות הללו של מחנכים דתיים, המצב הקיים הוא שתלמידינו אכן מתחנכים על ברכי אמונת ישראל ותורה, ועולמם עשיר בסיפורי תורה וחז"ל ובהוויות דאביי ורבא. אולם, חייו של נער דתי ממוצע הצופה במסך הקטן והולך לבית הקולנוע, מפגישים אותו עם עשרות סרטים וסדרות טלוויזיוניות. מאלו הוא שואב את רוב עולמו התרבותי ככלל, ואת עולמו הקולנועי בפרט. כפי שראינו עולם תרבותי זה סותר את העולם התורני שהוא מחונך אליו, התוצאה הישירה הינה זניחה של העולם התורני ואימוץ מלא של העולם התרבותי הקולנועי הסובב.
העולם הפנימי היהודי של התלמידים אינו יודע כיצד לצאת "החוצה" לעולם הפתוח. התלמיד רואה סרטים ו"יודע" כיצד מובעים התכנים החילוניים בצורה של סרט אך אינו מכיר את דרך ההבעה הקולנועית של התכנים הדתיים שספג בלימודיו. במיוחד בעייתי הדבר במסגרות כמו ישיבה תיכונית או אולפנה. לכן האינסטינקט הראשוני של התלמיד הינו לחקות סרטים שהוא כבר ראה; התסריטים הראשונים שמציגים תלמידים ותלמידות בחינוך הדתי מהווים חיקוי ל "רמת אביב ג'", ל "Nypd" ושאר הסדרות הטלויזיוניות. אי לכך נראה שכדי לסייע לתלמידים ולתלמידות לבצע את השילוב הנכון של יצירה קולנועית דתית יש צורך מיד בתחילת תהליך הלימוד להבהיר לתלמידים ולתלמידות כי יצירה אמיתית אינה חיקוי חיצוני של מציאות אלא התחברות פנימית לסיטואציות ומצבים אישיים. כמו כן שומה עליהם להבין את ההבדל בין להיות מושפע וליצור ברוח השפה הקולנועית לבין לחקות אותה . בשלב זה חשוב מאד כי המורה יהיה מודע לתהליך הראשוני הזה של הסתירה וישתף את התלמידים במודעות למה שקורה להם. מודעות של התלמיד לסתירה המתרחשת בתוכו, הינה השלב הראשון לכך שהוא יוכל ליצור בעולמו היצירתי את הסינתזה הרצויה. לאחר שהופנם תהליך זה ניתן להגיע עם התלמידים ליצירה של תוכן דתי עצמאי. למרות שרוב הסרטים אינם עוסקים דווקא בנושאים בעלי תוכן דתי מובהק, יש רבים כאלו.

סרטי תלמידים

 צביקה זיסוביץ